הקהילה היהודית במצרים

הקהילה היהודית החלה להתקבץ בקהיר בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האיזור העתיק של קהיר) שהוקמה ב-641.
כבר במאה ה-12 היו בקהיר 3300 יהודים.
בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים בשכונת היהודים (חארת אל יהוד), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה למעשה נכחדה. ב-1778 נותרו בעיר ב-3000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם כ-5379 יהודים רבניים וקראים, שעסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בין לאומי והשתלבו במנהל.
במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5000 ב-1882 ל-8819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל-20,281 ובשנת 1917, אחרי שהטורקים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.
ב-1945 היו בקהיר למעלה מ-50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ-18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית וענפי שירותים.
בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם.
לאחר עליית נאצר לשלטון, (שבנת 1952) עלו לארץ ישראל כ-8000 יהודים.
ב-1960 נותרו במצרים כולה כ-8500 יהודים.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) יאסרו יהודים ובהגרדה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1955 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.
כשקמה מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית, ויתרם עלו אחרי מלחמת ששת הימים (1967).